השבוע (7.12.19) התפרסמה כתבתו של ביל פרנקל ב Ynet אודות הקושי של אנשים עם מוגבלויות להתקבל למקום עבודה. הובא סיפורה של גליה סגל (37) שהעזה לשתף במצבה הרפואי את מעסיקיה באחד ממקומות העבודה שבהם הועסקה בשנים האחרונות, ואז הראו לה פחות או יותר את הדרך החוצה. ולצערה זה קרה בדיוק כשלקתה בהתקף דיפרסיה. "לא הצלחתי לכתוב אפילו סמס שאני לא יכולה לבוא לעבודה, ואחי ניסח מייל במקומי, שמתאר את המצב, אני לא זוכרת מה בדיוק ענו, לא באמת התפטרתי ולא פוטרתי, סוג של התפוטרתי. זרקו את הכדור בחזרה אלי ושם זה נגמר, בדרך אלגנטית, בלי שהשאירו לי באמת ברירה. המקום היחיד שנחשפתי בו, אמר לי ביי ", היא מספרת.
סגל מאובחנת כחולה במאניה דיפרסיה החל משנות ה-30 לחייה. עקב כך נקבע לה נכות בשיעור של 50% ואובדן כושר עבודה של 100%.
למרות ניסיונותיה לחזור ולהשתלב בשוק העבודה, היא נתקלה שוב ושוב בקשיים שהביאו אותה להשהות את המאמצים כרגע, ובמקום זאת לצאת לעצמאות ולהתפרנס מהרצאות שהיא מעבירה אודות אופן התמודדותה עם המחלה.
"במהלך שבע השנים הללו, מאז שאובחנתי, החיים שלי התנהלו כמו על רכבת הרים, כשמדי חצי שנה, פחות או יותר, או שהגיע דיכאון והפיל אותי, או שהגיעה מאניה והוציאה אותי מכל המסלול. היו לא מעט ניסיונות מהצד שלי לחזור לעבוד כשכירה, אבל זה הצליח לי עד הנקודה שבה שוב יצאתי מאיזון. בשלב מסוים לא הייתי מסוגלת יותר והחלטתי לחשב מסלול מחדש ולצאת לדרך עצמאית".
למרות שהיא אינה פוסלת מצב שבו תחזור לעבוד כשכירה, היא עדיין לא רואה את זה קורה. "כרגע זה נובע ממקום של פחד, כי אני אחרי תקופה מסוימת שלא ניסיתי לחזור לשוק העבודה. זה לא קל לחזור במלוא הביטחון אחרי הרבה שנים שנעות בין 'כן' ל'לא' וחוזר חלילה, אבל אני עושה עבודה עצמית, כי אני לא יכולה לחכות ליום שבו ארוויח את הכסף שלי בזכות עצמי ולא אזדקק לשקל אחד מהמדינה.
"מצד שני, אני חושבת שאין מספיק הכנה והכלה לצד של העובדים, בעיקר כלפי מגבלות שקופות כמו שלי, שלא רואים אותן. אין לי ספק שהרבה אנשים עם הפרעות נפשיות למשל, לא יבואו ויגידו את זה למעסיק, ואם הם יגידו, ספק עד כמה יקבלו את זה. זה יהיה מדהים אם נגיע לשלב שבוא אוכל לשתף את המנהלים שלי בכך שיש לי מאניה דיפרסיה".
אור אפריים(25), הוא אדם נוסף אשר נפצע קשה בראשו במבצע צוק איתן ועבר הליך שיקום ארוך, הוא החליט לוותר מיוזמתו על הקצבה וביקש לשוב לשוק העבודה. דרכו צלחה לו כשהתקבל לפני כשנתיים וחצי למשרה הראשונה שאליה הגיש קורות חיים – קריאת מונים בחברת החשמל, המתאפיינת בשיעורי העסקה גבוהים של אנשים עם מוגבלויות.
החלטתו לא היתה פשוטה, היות והוא מעיד כי לפציעה נלוו גם חרדות, דכאונות וחששות שמא יתקשה במציאת עבודה. "ראיתי את כל החברים שלי מתקדמים בחיים והרגשתי שאני חוזר אחורה", הוא מעיד. "יכולתי לשבת בבית ולקבל כסף ממשרד הביטחון, אבל אמרתי שאני לא רוצה את זה יותר ושזה לא מעניין אותי. זה השיקום שלי ואני אעשה אותו בעצמי, ועובדה שהצלחתי". אולם לאחר שנה בתפקיד ביקש והתקדם לתפקיד של עובד רשת, הכולל אחריות על הקמת תשתיות ותיקון תקלות בשטח. בחברה מתחשבים לדבריו בצרכיו ומשחררים אותו לבדיקות ולטיפולים נדרשים. "אני בן אדם שלא יכול לשבת במשרד, חייב עבודה עם תזוזה", הוא מספר. "גדלתי במושב ואני אוהב לעבוד עם הידיים. אני מקווה להתקדם בעבודה ולהגיע רחוק".
בכתבה הובא גם סיפורה של עדי ישראל (28), שלה 100% נכות על רקע לקויות למידה, וגם היא חוותה לא מעט תלאות בחיפושי העבודה בעבר. "אני רוצה לעבוד כי זה תורם לי ועוזר לי מבחינה כלכלית וחברתית. נתקלתי בהרבה מקרים של אפליה מצד מעסיקים שלא רצו להעסיק אותי בגלל שיש לי צרכים מיוחדים". בעבר היא עבדה במשך שנתיים בבית אבות, אבל לא הצליחה להתקבל למקום אחר. היא עבדה גם במפעל לשוקולד שממנו פוטרה. במשך תקופה מסוימת עסקה בחלוקת סנדווי'צים ברעננה, אבל החליטה שהיא רוצה לעבוד במשרה מאתגרת יותר, שתאפשר לה להתקדם בחיים.
השינוי הגיע בסיועה של עמותת הבית של רונית בכפר סבא, שמסייעת בהקניית מיומנויות חברתיות לאנשים עם צרכים מיוחדים. יואב מורן, מנכ"ל קרן נדל"ן המתמחה בפרוייקטי תמ"א 38/2, פגש בישראל, שמועסקת כיום כמזכירה בחברה. לדבריה, היחס שלו היא זוכה שונה בתכלית מזה שבו נתקלה בעבר. "מקבלים אותי כפי שאני ואני מרגישה מוערכת".היא מספרת.
הקשיים שבהם נתקלו סגל אפרים ועדי מול שוק העבודה מאפיינים אנשים רבים עם מוגבלויות שונות בישראל, שמתמודדים פעמים רבות עם אפליה בקבלה לעבודה, כמו גם פיטורים על רקע מצבם. בסך הכל חיים בארץ כ-750 אלף אנשים עם מוגבלות בינונית עד חמורה, שהם כ-18% מכוח העבודה. שיעורי התעסוקה שלהם עדיין נמוכים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, וזאת חרף תקנות וחקיקה מהשנים האחרונות, שנועדו לשפר את שילובם בשוק.
בין אלו נמנה התיקון לחוק שקבע חובת העסקת אנשים עם מוגבלויות בשיעור של 5% מכוח העובדים, במקומות עבודה ציבוריים וממשלתיים גדולים שמעסיקים 100 עובדים ומעלה; חובת דיווח שנתית; מינוי ממונה תעסוקה ייעודי לנושא והכנת תוכנית שנתית לעמידה ביעדים, כשאי הכנתה מהווה עבירה שבצידה קנסות בסך של כ-75 אלף שקל. אלא שהחוק מיושם בעצלתיים, כשעד כה טרם הוטלו קנסות וטרם נרשמו שינויים משמעותיים בשיעורי ההעסקה של עובדים עם מוגבלויות במקומות אלו.
הסכם קיבוצי שנחתם בשנת 2014 בין ההסתדרות לנשיאות הארגונים העסקיים, קבע חובת העסקה של אנשים עם מוגבלויות בשיעור של 3% גם בעסקים גדולים במגזר הפרטי עד אוקטובר 2016, אולם עד היום לא נראה כל מעקב או אכיפה אחר יישומו. צו זה הוחל בהוראת שר הכלכלה דאז, נפתלי בנט, על כלל המשק, ובנובמבר אותה שנה אף התקבלה החלטת ממשלה בדבר העסקת בעלי מוגבלויות במגזר הציבורי ובשירות המדינה בשיעור של 3%, והחל משנת 2017 – בשיעור של 5% אחוזים.
בכתבה מוצע לאנשים עם מוגבלויות או צרכים מיוחדים שמחפשים עבודה בשוק, ראשית, להיות פתוחים כלפי המעסיקים בנוגע לאילוצים כאלה ואחרים, למשל ימים או שעות שבהם תאלצו להיעדר לשם טיפולים וכיוצא באלו, שכן עדיף לנהוג בשקיפות. שנית, הוא מציע לעובדים לשאול כל מה שלא ברור, דבר שיוצר רושם של התעסקות בלמידה.
עובדים עם מוגבלות - האתר של שלמה קוגן 
