אורן הלמן למקור ראשון "החברה עוד לא השתכנעה שאנשים עם מוגבלויות הם שווים"

מתוך הכתבה

הלמן (51) מתגורר בתל־אביב, נשוי למרב, מתכנתת ב־AIG. מלבד ליה יש לו בת נוספת, שירה. הפנים שלו אולי מוכרות לכם: מתוקף תפקידו הוא מייצג לא פעם את חברת החשמל בכלי התקשורת, בין השאר בעיתות משבר. בארבע השנים האחרונות הוא מנהל כאמור את "סיכוי שווה", יחד עם כשלושים מתנדבים נוספים, מהם עשרים עם מוגבלויות ועוד עשרה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. הקהילה מתחזקת דף פייסבוק שבו כ־70 אלף חברים, דף ברשת לינקדאין ופרסומים דרך חשבון הטוויטר של הלמן. "אין אצלנו יושב ראש, נשיא או סמנכ"ל", הוא אומר. "כולנו פועלים יחד – מטפלים בפניות ומעלים תכנים לדף. ההערכה שלנו היא שכ־350 אנשים מצאו עבודה בעזרתנו. לא מזמן פרסמנו בקשה של מישהי, וקיבלנו הודעה מסמנכ"ל משאבי אנוש של מלון ריץ' קרלטון בהרצליה. הוא סיפר שזו הבחורה החמישית שנקלטת אצלם לעבודה דרך סיכוי שווה".

כשאני שואלת מדוע דווקא ההיבט התעסוקתי חשוב בעיניו כל כך, הלמן שולף כמעט באגביות משפט מצמרר: "הורה לילד שיש לו צרכים מיוחדים, חושב על שני דברים לפני השינה – מה יקרה לילד שלי כשאמות, ומה יהיה כשהילד יגיע לגיל 21 וחוק חינוך מיוחד לא יחול עוד לגביו. אני בן 51, גיל שבו הרבה אנשים צריכים לקבל החלטות לגבי ההורים שלהם, אם לשלוח אותם לדיור מוגן או לבית אבות. אבל הורים כמוני צריכים לקבל את ההחלטות האלה לגבי הילדים שלהם. האם לשלוח ילד להוסטל שבו הוא לא יכול לממש את הצרכים הבסיסיים של אדם בגילו, ממין ועד פרטיות? מצד שני, המדינה אומרת לך: או שתיקח אותו להוסטל, או שתשב איתו בבית וזו תהיה בעיה שלך.

"הרבה הורים משתפים אותי בשאלה 'מה יקרה כשנמות'. התשובה שלי היא קודם כול להפסיק לעשן ולהתחיל לעשות ספורט, כי זה מוסיף עוד עשר שנים לחיים. וברצינות, התשובה היא שאנחנו צריכים להכין את הקרקע: גם מבחינת ביסוס כלכלי, גם מבחינת סביבה תומכת, וגם מבחינת שינוי העולם. אז יכול להיות שהילדים שלנו לא ילכו לאוניברסיטה, אבל כן צריך לדאוג שהם יוכלו ללכת לעבוד ויהיו חלק מהחברה".

הרעיון למיזם שידוכי המשרות עלה מתוך השטח. "כשהילדה שלי הייתה בת שש, שכנעו אותי להתראיין, ובעקבות כך הגיעו אליי בערך אלף פניות של אנשים עם מוגבלות שאמרו לי שהם רוצים דבר אחד – לעבוד. פתאום הבנתי שיש בעיה רצינית בנושא הזה, והתחלתי ללמוד אותה לעומק. כבר בריאיון אמרתי שלדעתי צריך להעביר חוק לשילוב אנשים עם מוגבלויות בעבודה בגופים ממשלתיים, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה אני פוגע בול בפוני. כי האנשים האלה רוצים מאוד לעבוד, אבל אף אחד לא רוצה שהם יעבדו אצלו.

"היום יש בישראל יותר ממיליון אנשים עם מוגבלות – 815 אלף מבוגרים ועוד כ־250 אלף ילדים. למיליון האלה יש אמהות, אבות, אחים, אחיות, כך שאנחנו מדברים על כ־5 מיליוני ישראלים שיש להם קשר ישיר לאנשים עם מוגבלויות. אם יש מסעדה שמעסיקה אנשים עם מוגבלות ומסעדה שלא עושה זאת, איפה לדעתך המשפחות האלה יעדיפו לאכול? לי ברור שאבחר במסעדה הראשונה, כי יש לי ילדה כזאת. כלומר, הגופים שמעסיקים אנשים עם מוגבלות, יכולים גם לזכות בלקוחות.

"בנוסף, לעובדים האלה יש הרבה יתרונות: הם יציבים, נאמנים למקום העבודה, לא עוזבים משרות – גם כאלו שנחשבות שוחקות ומתאפיינות בשיעורי נטישה גבוהים. יש להם מוטיבציה ומודעות ארגונית גבוהה מאוד, הם בדרך כלל ישרים והגונים, ואלה יתרונות משמעותיים עבור מקום שמחפש עובדים. מעבר לזה, יש אנשים שהיכולות שלהם פשוט לא מנוצלות. תסתכלי על מנכ"ל בנק הפועלים היוצא אריק פינטו, שרגליו משותקות, או על מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ, שמתמודד עם לקות ראייה קשה. עובדה, אנשים כאלה יכולים למלא תפקידים משמעותיים מאוד, והמשק צריך להבין את זה.

"וצריך לזכור דבר נוסף", חותם הלמן. "אלוהים לא מתאם איתך מראש איזה ילד הוא נותן לך. כדאי לכל אדם שהחברה תהיה טובה יותר, מכילה יותר, כי מחר זה יכול לקרות גם לו. יש שיר שאני מאוד אוהב – 'אִילו ציפורים היו דוברות כבני אדם, אֵילו סיפורים היו ודאי לציפורים'. זה שיר על ילדים שנמצאים על הרצף האוטיסטי. על אנשים שלא יכולים לדבר. על אלו שאף אחד לא שומע, ואין להם אוצר מילים מספיק בשביל להגיד כל מה שהם רוצים. אלו אנשים שאנחנו לא שומעים את הסיפורים שלהם, ולא יודעים איך העולם נראה מנקודת ראותם. אילו התעניינו בהם, אולי היינו יכולים להיות הרבה יותר חכמים".

לכתבה המלאה

https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/183571/

אורן הלמן : מתוך ויקפדיה