שלמה קוגן
היום הזדמן לי לקרוא כתבה מעניינת בגלובוס אודות ראיון שנערך עם פרופסור מייקל שטיין. פרופ' שטיין הוא אדם עם מוגבלות המרותק לכיסא גלגלים ותחום התמחותו הוא שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. הוא מסתובב בעולם מתוך מטרה לקדם את מעמדם של אנשים עם מוגבלות ובתוך כך הוא הספיק לעבוד בכ 40 מדינות. במסגרת זו הוא תרם רבות לניסוח האמנה של האו"ם בנושא זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. אמנה זו אומצה וחלה גם במדינת ישראל.
פרופ' שטיין מציין לטובה את מדינת ישראל בכל הנוגע לשילוב אנשים עם מוגבלות בתוך הקהילה. כמו כן הוא מציין לטובה גם את נושא הנגישות , הדבר ניכר באמצעי התחבורה הציבוריים , מעליות ושילוב שפת הסימנים בשידורי הטלוויזיה.

לישראל הוא מגיע אחת לשנה , תוך שהוא מסייע לדון בדרכים לשיפור הכנס בנושא אנשים עם מוגבלויות ושוויון בחברה.
הוא הקים את פרויקט המוגבלות של בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. לנושא זה הוא הגיע לאחר התמודדות אישית עם נושא המוגבלות.
פרופ' שטיין מגולל בכתבה את קורותיו מאז ביקש להתקבל לאוניברסיטה תוך שהוא נתקל בקשיי נגישות בסיסיים. לאחר סיום לימודיו והסמכתו כעורך דין נתבקש להעביר את הקורס הראשון של זכויות אנשים עם מוגבלות במסגרת האוניברסיטה.
בהתייחס לסוגיית הקצבאות ומהלך העלאת הקצבה לאחרונה, סבור פרופ' שטיין כי יש לקצר את תקופת העלאת הקיצבה כך שלא תארך 5 שנים, כמו כן לדעתו אין לפגוע בקצבה לאלו היוצאים לעבודה.
מניסיונו מעיד שטיין, כי יש לכפות בחקיקה העסקת אנשים עם מוגבלויות שלולא כן המעסיקים נמנעים מלפעול בנושא. בישראל אומנם החוק מחייב את המעסיקים להעסיק אנשים עם מוגבלות אולם הוא תקף רק עבור חברות גדולות.
ישנם שלושה גורמים המשפיעים על אנשים עם מוגבלות האחד היא הממשלה השני הם בעלי הארגונים והשלישי הוא האדם עצמו .
לדעת פרופ' שטיין, יש עדיין לקדם את נושא החינוך של ילדים עם מוגבלויות במדינת ישראל.